הילדה שבי

״מיכל! תפסיקי לחלום!״ המשפט ששמעתי הכי ההרבה ממורות בחיים שלי.

את האמת לא חשבתי שאצטרף לכל הבלאגן הזה. מה לי ולמכירות המוניות? איפה הילדה עם העיניים הגדולות והחולמניות שבכל טיול של חוגי סיור, תמיד (אבל תמיד!) נמצאה במאסף מאחורה, כי בהתה בחלזונות מתקדמים על ענף?

איפה היא ואיפה בלאק פריידי ועסקים והנחות ומבצעים?

הילדה ההיא יצרה את סיפורי חיות.

זו שהלכה לצפות בציפורים נודדות. זו, שישבה וציירה שעות, ובקול טרוניה הייתה אומרת, ״שוב ארוחת ערב? אבל כבר אכלנו אתמול!״ () רק שלא יפריעו לה לצייר ולשקוע בחלומות. זו שהחליטה להיות צמחונית כבר בגיל 3 כי לא רצתה יותר לאכול חיות מתות (חולמנית, חולמנית אבל עקשנית לאללה)

איפה היא ואיפה מנהלת עסק? אם הייתי פוגשת אותי בגיל צעיר לא הייתי מאמינה לעצמי! אבל הייתי צריכה לצמוח לזה. כנראה שכדי שאוכל לשמור את הילדה ההיא, שרק בא לה ליצור ולעוף, אני צריכה לייצר לה מרחב. מרחב כלכלי ומפרנס שתומך בכל זה.

מודה שלא קל, מודה שאני שומעת חריקות. אבל הנה

מאחלת לכולנו לגדל ולטפח את הילדים שהיינו. יש להם דבר או שניים ללמד אותנו.

בתמונה: הילדה שהייתי וזו שאפשרה לה להיות בדיוק הילדה הזו. (אמא איי לאב יו)