״אמא הזום נכבה!! ״אמאאא מה עושים פה?״ (ספר מלא בתרגילי כפל וחילוק ) ״אמא אני רעב! מה יש לצהרים?״ ברקע לביא בוכה ומתלונן כי רוצה ללחוץ על כל הכפתורים של המחשב בזמן שאחותו בשיעור זום. ויער מתבאס שאני לא יכולה לשחק איתו בתחרות בליידים.
ומי אני בתור הורה כרגע? וואלה לא יודעת. בקושי אני יודעת מי אני בתור אדם.
פעם היו לי כל מיני אידיאולוגית ותפיסות חינוכיות, דברים שרציתי ללמד את הילדים, להעביר אליהם את הערכים שגדלתי עליהם ואני מאמינה בהם.
היום, בימי קורונוש, אני בעיקר שורדת. בין שלל תפקידי הרבים: מורה, מבשלת, כובסת, פותרת משברים וסיכסוכים, ובל נשכח גם מפרנסת(!!) כן..אה.. זה.
איפה ערכים ואיפה תפיסות חינוכיות. מה אכין לצהריים זה מה שאני שואלת.
אבל כן. לא שכחתי את עצמי לגמרי. הערכים שלי ושל עומר שכן חשובים לנו כל כך, לא נשכחו ממני כליל. לדוגמא: שכשאחד הילדים במצב מצוקה, חשוב לי מאוד שהוא יבטא את שעל ליבו. לא לשמור בבטן. או- כשהם נתקלים באדם אחר, במצב מצוקה ינהגו בחמלה וברגישות. גם יושר, חשיבה חיובית, התמדה ונחישות (כן גם בשיעורי זום ) שמחת חיים, הפקת המירב והתמודדות עם המצב, כל אלו ורבים אחרים, לשמחתי הרבה מצויים הדים כולם בסיפורי חיות.
כל ערב לפני השינה, אנחנו מוציאים קלף ומקריאים סיפור. טקס קבוע. אחרי שמקשיבים לעצה, מי שרוצה משתף איך אפשר להעזר בה בחיי היום יום. לפעמים מי שמקריאה זו דווקא עמנואל ואז היא גם מתרגלת קריאה על הדרך.
נקודות האור היומיומיות האלו, מזכירות לי שלפני הכל אני הורה, ואפילו יותר חשוב, בת אדם.
תגובות