סבתא שלי

כמעט כל סיפור ב׳סיפורי חיות׳ נכתב בהשראת אדם קרוב אליי.

סבתא יפה היא ההשראה החד משמעית, ליען שמלמד אותנו להתרגש מהכל בדיוק כמו סבתוש שלי.

״אוייצרו שלי, זה ציירת בשבילי? כמה את מוכשרת״ מאז ומתמיד ככה סבתא הייתה אומרת לי בעינים מלאות דמעות.כל סיפור, כל מקרה, כל מחווה מרגשים אותה עד דמעות. היא מזדהה באופן מלא ומוחלט עם כל אחד ובזכות זה, היכולת שלה, גם לפנק, מגיעה לגבהים מיוחדים.כשהייתי ממש קטנה אני זוכרת שסבא הביא גור של כלב זאב כי רצה להבריח גנבים.סבא היה איש קשוח וחריף,שבצעירותו, אפילו רדף בעצמו אחרי שודד עם אקדח אי שם בשנות החמישים הוא כנראה לא לקח בחשבון שסבתא, במקום לאלף אותו לקשיחות, עם סטייקים מגירי דם מול הפנים, וקריאות ״תפוס אותו״ תתרגש ותתמלא דמעות בכל בוקר כשתפגוש בגור הקטן ולפיכך, תפנק אותו כמו שרק היא יודעת.הכלב הנסיכותי, בכל בוקר קיבל ביצה מקושקשת רכה רכה עם גבינה צהובה, כי אין מה לעשות, זה מה שהוא אוהב לאכול בבוקר. כלב הפרא שהוא דמיין הפך לכלבלב חביב ומתלטף, די מפונק יש לומר.

אותה סבתא מתוקה, בלילות חורף קרים, כשהיינו ישנים אצלה, הייתה נכנסת למיטה לפנינו כדי לחמם לנו קצת את הסדינים לפני שנכנס ובבוקר הייתה קמה מוקדם, רצה למכולת להגיע ראשונה ולחכות למשאית הלחם כדי להביא לנו את לחמניות-השומשום-עם-חור הכי טריות שיש.כל ציור, ברכה, או שיר שהקראתי לה היו מעלים בה דמעות של התרגשות כמו גם מהיכולת שלי לכתוב לה/ לצייר/ לעשות גלגלון די עקום/ להכין סנדביץ לבד ובעצם כל דבר.היען שבתחילת הסיפור די אדיש לומד שאפשר להתרגש מהכל, מהדבר הכי קטן עד לדבר הכי גדול. הוא לומד לפתוח את ליבו לעולם ולא להיות קהה ואטום אליו.סבתא יפה לימדה אותי את זה בדיוק.העור שלה דק, אין מה להגיד. יש היאמרו רגישה מידי.הכל נוגע .אבל היא חשה את העולם ואת הסובבים אותה בצבעים חזקים.סבתא כבר בת 91 (תראו איזה יפה, לא סתם קוראים לה יפה) אני מתגעגעת אליה מאוד מאוד.אז שלחתי לה זר פרחים וברכה.והיא כמובן מחתה דמעות ואמרה בקול מעריך, ״כמה שאת מוכשרת, אפילו בלכתוב ברכות! סבתוש! את השראה של החיים.