אודות המחברת
.png)
- שלום, אני מיכל ברנע -
אני מטפלת גוף נפש ובוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
אני אמא לשלושה ילדים בשם עמנואל, יער ולביא, ונשואה באושר לעומר.
מאז ומתמיד מצאתי את עצמי עובדת עם ילדים ומתחברת אליהם בקלות. הרבה מהדברים שאנחנו רוצים להעביר לילדינו לא תמיד מובנים להם. ממה שראיתי בחיי, דרך משחק, דימיון ושיחה אמיתית בגובה העיניים, קל יותר לשוחח איתם ולהעביר להם את המסר שאנחנו רוצים. גם אם המסר או המצב מורכבים.
לפעמים, אנו המבוגרים, מנסים להגן על ילדים מרגשות "קשים" יותראו ממצבים מאתגרים. אנו טועים לחשוב שהם אינם בנויים להתמודדות כזו. אך ילדים קולטים ומרגישים הכל, הם רק לא תמיד יודעים לבטא זאת. אני מאמינה שבעזרת כלים נכונים נוכל לעזור להם לבטא ולתעל רגשות אלו ועל ידי כך גם להתמודד עם סיטואציות מורכבות ביותר.
אני זוכרת בתור ילדה, איך מבוגרים תמיד דיברו איתי. מלמעלה,
כאילו ברור ומובן מאליו שאני לא מבינה. השיח הרבה פעמים היה עקיף
ולא התייחס למצב עצמו. כמובן שהדבר הגיע ממקום של חשש ורצון שלא להעמיס על ילדה קטנה, דברים "כבדים" כמו רגשות.
חוץ מדוד אחד.
תמיד אזכור אותו לטובה. יצחק הון (ז"ל), או כמו שקראנו לו, הונצ'יק.
הונצ'יק ידע איך לדבר עם ילדים. אולי כי היה הוא פסיכולוג ידוע ומורה דרך להרבה אנשים ואולי כי הוא פשוט היה נשמה מיוחדת במינה.
הוא, לדעתי, היה היחיד שדיבר איתי באמת בגובה העיניים. כאילו אני בנאדם "אמיתי" וחשוב לא פחות מכל מי שנמצא בחדר. היה בזה משהו חדש, משהו שונה ומרענן, שלא הכרתי לפני.אני חושבת שמספר השיחות שהיו לי איתו, ובעיקר שיחה אחת חשובה במיוחד, השרישו בי את הידיעה והרצון לדבר בדיוק כך עם ילדיי.
כשהייתי בת תשע אבי נפטר מסרטן לאחר כשנתיים של מחלה.
אמי שהייתה עסוקה באבלה הכבד ביקשה מהונצ'יק לבשר לי על כך. איך מבשרים לילדה קטנה שאבא שלה מת?
בחיים לא אשכח את השיחה הזו. הוא נכנס לחדרי בבוקר, בדיוק כשהתעוררתי, כל הבית היה הומה ולא הבנתי מדוע. תחושת בלבול אחזה בי. הוא התיישב על מיטתי והחזיק לי את היד. הביט בי בעיניו החמות והטובות, וסיפר לי שהסרטן של אבא היה סוג של מלחמה. לפעמים מנצחים במלחמות ולפעמים מפסידים. במלחמה הזו, הסרטן ניצח. הדבר אומר שלא אראה את אבא יותר, אך הזיכרונות המשותפים שלנו והאהבה שלו אליי תמיד ישארו עמי.
תודה הונצ'יק, שלא קישטת את הדבר והפכת אותו לעמום יותר ממה שהוא.
היום, כשאני אמא, ולמרות שבתי הגדולה עדיין קטנה, רק בת שנתיים וקצת, אני מנסה תמיד לשוחח איתה בצורה שמבהירה לה שיש לה רגשות רבים ויפים. רגשותיה הם חשובים תמיד וחלק בלתי נפרד מהסיטואציה.
הדבר עולה יפה שכן אני רואה שהיא בעצמה מודיעה לי לפעמים כשהיא עצובה, שמחה או כועסת. כמובן ככל שהיא תגדל רגשותיה יהפכו למורכבים יותר ואני אהיה שם ללוות אותה במסע הרגשי הזה, בו אנחנו לא רק מרגישים דברים אלא גם פועלים לפיהם.
הקלפים נולדו בדיוק בשביל זה. לשוחח עם ילדינו בקלות, עם מגוון רב של דוגמאות מעולם החיות ומחייהם החברתיים של הילדים. הקלפים מעודדים אותנו לפתח את הדיאלוג הרגשי ולראות היכן הדבר נוגע לילד בצורה ספציפית המתאימה לחייו ומה הוא יכול לעשות עם העצה שניתנה לו.