אני מיכל ברנע

אני מטפלת גוף נפש ובוגרת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

אני אמא לשלושה ילדים בשם עמנואל יער ולביא, נשואה באושר לעומר ואנחנו מגדלים יחד שתי חתולות מתוקות בשם זהר וליבי.

סיפורי חיות הגיעו אליי אחרי הולדת הבת הבכורה שלנו, עמנואל, בלב חורף קר בניו יורק.

עומר עבד קשה באותה תקופה כדי לתמוך בנו ואני מצאתי את עצמי עייפה וטרוטת עיניים בדירה מוקפת שלג ובלי תמיכה משפחתית.

למזלי הרב, ואולי זה בכלל לא מזל, אלא איזו קריאה פנימית  שהיתה לי, לשמור על עצמי, בכל פעם שהנקתי את עמנואל, הגיעה איזו חיה וסיפרה לי סיפור. 

ככה הייתי יושבת בחושך איתה, מנקרת מידי פעם, ומדמיינת סיפורים וחיות. 

עומר היה חוזר בלילות, ורואה אותי יושבת ומציירת. 

מציירת את מה שסיפרו לי החיות.

סצנות שלמות, שבאו לי בהבהובים של שינה ועירות.

כל חיה הביאה עמה סיפור קסום ותובנה ששיכת רק לה.

ההשראה הייתה כמובן, עמנואל.

אבל גם, הערכים שלי, כל מה שאני יודעת על העולם, וחשוב לי. 

כל מה שרציתי להעביר לה בתור אמא.

כל הערכים שרציתי שהיא תגדל עליהם.

אין ספק, שזה שמר עליי בתקופה הרגישה הזו, בה יכלתי בקלות (והיו בהחלט כל התנאים לכך)

להכנס לדכאון של אחרי לידה.

והנה, בהזכרות לאחור, התקופה הזו נראית לי קסומה ובכלל לא עצובה או מבאסת.

שלג מצטבר בחלון, חמים בפנים,  אמא ותינוקת מתוקה ואינסוף השראה.

ככה נולדה עמנואל.

ככה נולדתי אני כאמא.

ככה נולדו סיפורי חיות.