אבל

כשכתבתי את סיפורי חיות, ידעתי שאצטרך מתישהו לגעת בכל הנושא הזה של אובדן ושכול.

זה הרי חלק כל כך מהותי ממני.

איבדתי את אבא שלי כשהייתי בת תשע.

אני זוכרת שבימי זיכרון בכלל לא ידעתי אם ״מותר״ לי להיות עצובה או לא, כי אבי נפטר מסרטן ולא כשהיה חייל. אמא תמיד אמרה שהוא נלחם במלחמה נגד הסרטן ובקרב הזה המחלה נצחה.

במשך שנתיים וחצי ואנחנו ראינו את איש החזק והיפה הזה הולך וקמל לנגד עיננו. וזו אכן הייתה מלחמה.

גם הוא, כמוני, היה צמחוני, אהב בני אדם ובעלי חיים במיוחד.

כמוני הוא היה איטי לאללה בדברים מסוימים אבל גם עם סבלנות של ברזל.

וכמוני גם הוא היה מאוהב במשפחה שלו עד מעל הראש.

אני חושבת שכשכתבתי אז את הסיפורים, עוד לא הייתי בשלה לגעת בנושא הזה, אבל כשהוספתי את שמונת הסיפורים הנוספים, כבר ידעתי שאין ברירה וזה אכן דבר, שלצערי לא מעט ילדים מתמודדים איתו. כן. גם בנושא הזה יש לפעמים אור. וזו הסיבה שהגחלילית מגיעה לבקר את חבורת הפילים שאיבדו את הסב, זקן השבט. שלא ייאבדו בכאב ובאפלה. האור הוא הזכרונות, הטוב והאהבה שלא אבדו עם מות הסב, והאור הזה הוא דבר כל כך חשוב שיש לטפח ולתת לו כמה שיותר מקום. גם ילדים שלא חוו אובדן של אדם קרוב, יכולים להתחבר לסיפור כי כולנו איבדנו מישהו או משהו יקר לליבנו, וכולנו יודעים בלב, איך מרגיש חוסר של משהו.