גבולות

״אתם הורים חלשים, אין לכם מושג איך להציב לילדים שלכם גבולות, אתם מגדלים דור של נסיכים ונסיכות״ כאלו משפטים אני שומעת סביבי נון סטופ. ההורים שלנו, גידלו אותנו בסביבה בה, חינוך לא הייתה מוגדר בכלל כחינוך אם לא היה בו איזשהו אלמנט של יראה ופחד.הורים יקרים- תודה-עשיתם את הכי טוב שידעתם. אני לא מאמינה יותר בפחד. אני כן מאמינה בגבולות. אני לא מאמינה שגבולות נקבעים על ידי פחד מענישה. אני כן מאמינה בבטחון שגבולות מייצרים. הנה כמה מילים על גבולות. בעייני המטרה העיקרית של הצבת גבולות, היא לתת תחושה של בטחון בקיום ושדברים אינם מתרחשים ללא סדר ובצורה שהיא רנדומלית לחלוטין. הם מחזיקים את החוויה הקיומית. הם תוחמים אותה. הם נותנים בהירות. הבנה והגיון. מה עושים, מה לא עושים. מה מתאים לסיטואציה ומה פחות. הם לא יכולים להיות אקראיים. הם צריכים להיות מתואמים למצב. אפשר בלי להעליב. אפשר בלי להשפיל ואפילו בלי להפחיד. איך זה קורה? איך ההפנמה הזו מתרחשת? נכון. תקשרות. הזדהות רגשית. הקשבה. כל אלו גם ינחילו בטחון. והרי זו אחת הסיבות להצבת גבולות מלכתחילה.פחחח יצחקו  עליי עכשיו הורים רבים, הוא לא סופר את זה. אבל אני אגיד, תנו לזה זמן. תנו להם להתרגל. קול שמדבר אלינו בחמלה והבנה, יופנם ויהפוך לקול הפנימי שלנו. בואו נעזור להם להפוך להיות אנשים יותר שלמים ופחות חרדים. אנשים שאשכרה מדברים יפה לעצמם. איך עוד מייצרים גבול בדרך עקיפה? סדר יום ברור שיחות על מצבים והתמודדויות שיחות על ערכים אסרטיביות? כבודה במקומה מונח, ואני גם לא חוששת להעזר בה. יש בה בחירה, יש בה התכוונות. אני בעדה. כעס משתלח? איבוד שליטה? כולנו נדחקים לשם ברגעי משבר, אבל אני לא הולכת להצדיק את זה בעייני עצמי. זו לא גישתי החינוכית. אני לא שואפת לשם, אני נופלת לשם.  אני מציבה גבולות באסרטיביות? לוקחת את הילד.ה הצידה. יורדת לגובה העיניים. תופסת את המבט, ולעיתים גם את היד אם יש צורך, כדי להשיג תשומת לב. מדברת בקול נמוך חזק וברור, שאינו משתמע לשתי פנים. מדברת. מחכה להבנה והפנמה. ואם אין, חוזרת על דבריי עד שיש. מבט עיניים, מילה, אפילו הנהון. לא ליד אנשים (משפיל, מביך) לא בצעקות או איומים (סתם מפחיד). והכי חשוב- מזכירה לילדים תמיד (וזה משפט קבוע אצלנו כי קל לשכוח את זה, אז צריך מנטרה) ״גם כשאמא כועסת- היא תמיד אוהבת״. ולסיום- מילה לדור שחינך אותנו. אנחנו לא חלשים. אנחנו חושבים. כל גבול- נחשב ונבחר בקפידה. מטרתו, לעזור לילדים שלי לבחור נכון, גם כשלא אהיה בדיוק לידם. ולא כי הם חוששים מעונש וברגע שאני לא שם אז הכל פרוץ יותר.( מה עשינו בזה?) אם לא הענשתי (שונאת את המילה הזו) כשילד בכה והשתולל על הרצפה, תהיו בטוחים שהדבר תוקשר בחדר ליד. אבל בדרך שהקשיבה למה שהסעיר אותו כל כך. בצורה שמכבדת אותו כאדם. שמכבדת את הגבולות הפרטיים שלו. נסיכים ונסיכות? וואלה פחות. בתמונה: ארוחת ערב, בה היה נדרש להציב גבולות פעמיים לפחות.